החלטה בתיק רע"א 2631/04

           בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' הנדל), אשר ניתן בתיק בר"ע 707/02 ביום 5.2.04, בו נתקבל ערעורו של המשיב 1 על החלטתה של ראש ההוצאה לפועל באשקלון. בערעור נקבע, כי המבקשת איננה רשאית לעכב את מתן האישור להעברת הזכויות בנכס נשוא בקשה זו, עד אשר ישולם חוב הארנונה על-ידי המשיב 1.

עובדות המקרה

           בני הזוג יהודאי (להלן: משיבים 4 ו-5), הם בעלי הזכויות בשתי דירות צמודות שברחוב נתן אלבז 157/1+2 בשדרות (להלן: הנכס). המשיבים 4 ו-5 מכרו את זכויותיהם בנכס לנחמיאס גבריאל (להלן: המשיב 3), אשר לצורך מימון חלק מהעסקה לקח משכנתא מבנק משכן (להלן: המשיב  2 או הבנק). משלא עמד המשיב 3 בתנאי החזר ההלוואה, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון הרשום. לבקשתו של הבנק הורתה ראש ההוצאה לפועל באשקלון למנות את בא-כוחו של הבנק ככונס נכסים לדירה (להלן: משיב 1). במסגרת הליכי הכינוס נמכרו הזכויות בנכס לבני הזוג דהן (להלן: בני הזוג דהן) תמורת 68,000$, והעסקה אושרה על-ידי ראש ההוצאה לפועל באשקלון.

           לצורך השלמת עסקת המכר, פנה המשיב 1 למבקשת, בבקשה לקבל אישור על העדר חובות לשם השלמת הליכי הרישום של הדירה על-שם בני הזוג דהן. המבקשת סירבה להנפיק אישור כגון דא בטענה, שעל המשיב 1 לשלם למבקשת מבעוד מועד, את חוב הארנונה שאותו יצר המשיב 3.

           המשיב 1 פנה ללשכת ההוצאה לפועל באשקלון. ראש ההוצאה לפועל קבעה בהחלטה מיום 12.5.02 (להלן: ההחלטה הראשונה), כי ידה של המבקשת על העליונה ולפיכך על המשיב 1 לשלם את חוב הארנונה כאמור. דעתו של המשיב 1 לא נחה מהחלטתה של ראש ההוצאה לפועל כאמור והוא פנה אליה בבקשה לעיון חוזר בהחלטתה הנ"ל. ביום 6.8.02 (להלן: ההחלטה השנייה), דחתה ראש ההוצאה לפועל את בקשתו לעיון חוזר של המשיב 1.

           על החלטתה השנייה של ראש ההוצאה לפועל באשקלון הגיש המשיב 1 בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' הנדל), נתן רשות ערעור כמבוקש, קיבל את הערעור וקבע, כי לא ניתן לחייב את המשיב 1 לשלם מקופת הכינוס סכומי ארנונה שחיובם נוצר טרם מינויו.

טענות הצדדים

           בבקשת רשות ערעור זו, טוענת המבקשת בשני מישורים: המישור האחד הוא המישור הדיוני אשר לפיו, טעה בית-המשפט המחוזי עת שהעניק למשיב 1 רשות ערעור על החלטתה השנייה של ראש ההוצאה לפועל באשקלון, וזאת משום שלסברתה הערעור שנתקבל נוגע במישרין להחלטתה הראשונה של ראש ההוצאה לפועל ולמעשה פרק הזמן החוקי להגשת בקשת רשות ערעור חלף ולא הייתה אפשרות לעשות כן. לטענת המבקשת, עצם הגשת "בקשה לעיון חוזר" על-ידי המשיב 1, אין בה כשלעצמה להקנות לו אורכה נוספת על פרק הזמן הקבוע בחוק להגשת בקשת רשות ערעור ולדבריה סדרי הדין אינם מאפשרים למשיב 1 לעשות את שעשה ואילו חפץ באורכה נוספת כאמור, היה עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. במישור השני, המהותי, טוענת המבקשת טענות מטענות שונות. לשיטתה, גם אילו ימצא בית-משפט זה, כי עבר המשיב 1 את המשוכה הדיונית, כי אז במישור המהותי אין בערעורו של המשיב 1 בפני בית-המשפט המחוזי ולא כלום. לסברתה של המבקשת, המשיב 1 לא יכול למכור לבני הזוג דהן את הזכות לרישום הזכויות על שמם של בני הזוג כאמור, בנכס שבעלי הזכויות בו הם המשיבים 4 ו-5, כאשר זכותו של המשיב 3 טרם השתכללה לכך. על-פי גישתו זו, זכותו של המשיב 2 תשתכלל רק בעת בה ישולמו חובותיו של המשיב 3 למבקשת. מוסיפה וטוענת המבקשת, כי טעה בית-המשפט המחוזי עת שהעמיד את חוב הארנונה מול המשכנתא ועת שנתן את הבכורה לחוב המשכון הרשום, וזאת משום, שהתחרות אינה קיימת כלל ועיקר מן הטעם שחוב הארנונה אינו חובו של המשיב 3, אלא חובם של המשיבים 4 ו-5, והנו חלק מהממכר אותו מכרו האחרונים למשיב 3, אגב ממכר זה מגלם בחובו מסה של זכויות וחובות.

           מנגד, טוענים המשיבים 1 ו- 2 (להלן: המשיבים), כי טענות המבקשת אינן כאלו המצדיקות את זכות העמידה בפני ערכאה שלישית וזאת על-פי המבחנים הקבועים בפסיקה. לגופן של טענות גורסים המשיבים, כי הנימוק שבעטיו מבקשת המבקשת לעמוד בפני ערכאה שלישית כבר נדון בבית-המשפט המחוזי וכי ניתנה דעתו לכך, ועל-כן, אין כל סיבה לאפשר למבקשת לבוא בפנינו. לטענת המשיבים חלקו של חוב הארנונה נוצר טרם מינוי המשיב 1 לכונס נכסים וחלקו אחריו. המשיב 1 שילם את החלק היחסי בחוב הארנונה שנוצר לאחר מינויו ואולם החלק שנוצר עובר למינויו נותר כשם שהיה, וסוגיה זו היא סלע המחלוקת למיטב הבנתם של המשיבים. ברם, לטענתם של המשיבים, מחלוקת זו באה על פתרונה בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי.

דיון

           חזרתי ועיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, ולא שוכנעתי, כי השאלה המשפטית אשר לקיומה טוענת המבקשת מצדיקה הענקת רשות ערעור כמתבקש. סבורני, כי דין הבקשה להידחות מהטעם שאין בסוגיות המתעוררות בה כדי לעלות בקנה אחד עם אמות המידה שנקבעו בפרשת חניון חיפה, המצדיקות את התערבותו של בית-משפט זה כערכאת ערעור שנייה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123).

           אולם, למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף לגופם של דברים אין מקום להיעתר לבקשה. גם אם לגישת המבקשת היה על המשיב 1 לבקש הארכת מועד עת שהגיש את בקשת רשות הערעור לבית-המשפט המחוזי, הרי שטענה זו נדונה בבית-המשפט המחוזי ומקובלת עליי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה.

           באשר לטענותיה המהותיות של המבקשת, אף שגם הן זכו להתייחסות מפורשת על-ידי בית-המשפט המחוזי, אומר כבר בפתח הדברים, כי אין עוררין שבמסגרת הליכי פירוק, חוב בגין ארנונה איננו מהווה חוב מס המקבל עדיפות כשיעבוד ראשון, אשר קודם לנושה המובטח. כבר נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי חוב ארנונה הוא מס עירוני הזוכה למעמד של חוב בדין קדימה בדרגה שלישית בלבד דהיינו, זכותו של הנושה המובטח קודמת לחובות ארנונה (ראו בעניין זה רע"א 2911/95 אברהם נ' עיריית רמת גן, פ"ד נג(1), 218 (להלן: פרשת אברהם)).

           ואולם, השאלה הנשאלת מתייחסת להליך של כינוס נכסים - האם גם במסגרת הליכי כינוס נכסים זכותו של הנושה המובטח קודמת לחובות בגין ארנונה. בפרשת אברהם לעיל נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי העיקרון הוא שבמסגרת הליכי פירוק, העירייה איננה רשאית לדרוש את תשלום הארנונה כתנאי לצורך העברת הבעלות במקרקעין ובכך לטרוף את סדר הקדימויות שנקבעו בדיני הפירוק. כבוד השופט י' טירקל אף מוסיף וקובע בפרשת אברהם, כי כוחם של דברים אלה יפה גם לגבי נושה או כונס מטעמו, הבא לממש משכנתא על גבי נכס של חייב.

           טול לדוגמא ברע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד ישראל וינבוים, פ"ד נו(4), 856 נתמנו כונסי נכסים מטעם בנק למשכנתאות למימוש דירה שמושכנה לטובתם. הכונסים מכרו את הדירה לצד ג', אך העירייה סירבה להנפיק תעודה על היעדר חובות לצורך העברת הבעלות בדירה, וזאת מאחר ונותרו חובות ארנונה ומים. בית-משפט זה פסק, כי חובת תשלום הארנונה חלה על המחזיק בנכס, כאשר מונח זה התפרש בפסיקה כחל על בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

           בתמצית אציין, כי יש להבחין בין שלוש תקופות אליהן יש להתייחס:

           התקופה הראשונה הינה עד למועד מינוי כונס הנכסים - בהתייחס לתקופה זו נקבע, כי זכות הבנק כנושה מובטח גוברת על זכות העירייה, שהיא נושה רגיל.

           התקופה השנייה היא מיום מינוי כונס הנכסים ועד יום פינוי החייבים מהדירה.

           ולבסוף, התקופה השלישית, אשר היא מיום פינוי החייבים מהדירה, כאשר אין עוררין, כי הכונס נושא בתשלומים הללו.